מי מורשה לעסוק ברפואה בישראל? ואיך הנושא מוסדר?

החלום של אימהות יהודיות רבות הוא שהילד או הילדה שלהם יגדלו להיות רופאים. למרות שמדובר כיום באחד המקצועות הקשים ביותר שיש, ולמרות שלכל הדעות התגמול הכספי של הרופאים אינו מספק, עדיין מדובר במקצוע מבוקש בכל קנה מידה. אבל איך בדיוק אפשר לקבל את תואר הדוקטור המיוחל, ולהתחיל להעניק שירותי רפואה במסגרת ציבורית או פרטית? אנחנו נעשה לכם כאן קצת סדר בבלאגן.

מהי הדרך לקבלת רישיון רפואה בישראל?

על מנת שאדם יוכל לשמש רופא מן המניין במדינת ישראל, עליו לקבל את רישיון הרפואה. המסלול בדרך לכך הוא ארוך ומורכב לכל הדעות. לאחר הקבלה ללימודי רפואה (שגם היא אינה פשוטה), יש צורך לסיים שש שנות לימוד בבית ספר לרפואה או לחלופין את התוכנית הארבע שנתית הנהוגה בישראל, המיועדת לבעלי תואר אקדמי ראשון באחד ממקצועות מדעי החיים.

הלימודים בישראל מחולקים למעשה לשני שלבים: שלב טרום קליני הנעשה באוניברסיטאות, ושלב קליני במחלקות של בתי חולים המסועפים למוסדות האקדמיים. כדי לקבל את תואר הדוקטור (D.M), יש לסיים את הלימודים, לעמוד בבחינת הרישוי ולעבור בהצלחה את תקופת הסטאז', הלא היא התנסות מעשית בת שנה באחד מרשימת בתי החולים בישראל.

חשוב להדגיש כי לאחר קבלת תואר הדוקטור, הרופא מוגדר על תקן של רופא כללי. הכוונה היא לרופא שאמנם סיים את לימודי הרפואה וקיבל רישוי לעסוק בתחום, אולם בחר או נאלץ שלא להתמחות במסלול ספציפי ברפואה. המעוניינים בהתמחות ספציפית (מבחינה מעשית, הרוב המוחלט של הרופאים) ממשיכים את ההכשרה שלהם, עם תקופת התמחות בת שלוש עד שש שנים: בהתאם לתחום ההתמחות הנבחר.

אם חשבתם שבכך תלמידי הרפואה מגיעים לנחלה, חשבו שנית. רופאים שמעוניינים להתמחות באחד ממקצועות הבסיס צריכים לעבור בהצלחה שתי בחינות. הבחינה הראשונה, שלב א', היא בחינה בכתב המתקיימת אחת לשנה. אם עוברים בהצלחה את הבחינה, ניתן לגשת כעבור פרק זמן מסוים לבחינת שלב ב'. בחינה זו נעשית בעל פה, או בשילוב של שאלות בכתב ובעל פה, ונערכת פעמיים בשנה (מועד אביב ומועד סתיו)

מה קורה לבוגרי לימודי רפואה בחו"ל?

על רקע דרישות הקבלה הגבוהות של לימודי רפואה בישראל והעובדה שהביקוש לתחום עולה על ההיצע במוסדות הלימוד, לא מעט ישראלים יוצאים מדי שנה ללימודי רפואה באחת המדינות הנמצאות מעבר לים. כאשר הם חוזרים לפה עם הדיפלומה, הם לא יכולים עדיין לשמש על תקן של רופאים. לצורך זה עליהם להצטרף לתכנית לימודים בת שלוש שנים, תכנית שכמות הסטודנטים המעוניינים להירשם אליה גבוה ועולה בהרבה על מספר המקומות בפועל. במילים אחרות: ממש לא מובן מאליו שסטודנט שהשלים לימודי רפואה בחו"ל יוכל להיכנס עם החזרה שלו לישראל באופן מיידי לתכנית הלימודים.

אם הסטודנט סיים לימודי רפואה בחו"ל אבל לא עבר שנת סטאז' בארץ בה ביצע את הלימודים, עליו לעבור בנוסף את בחינת הרישוי לרפואה בישראל לצד שנת סטאז' באחד המוסדות הרפואה המורשים לכך בישראל. הבחינה מתקיימת פעמיים בשנה, עוסקת בחמישה נושאים – רפואה פנימית, רפואת ילדים, רפואת נשים ומיילדות, כירורגיה ופסיכיאטריה – וכוללת 220 שאלות אמריקאיות. בחינה זו היא בדרגת קושי גבוהה, אפילו גבוהה מאוד, כך שאחוז הסטודנטים המסיימים אותה הוא נמוך בכל קנה מידה.
מכל הכתוב במאמר נושא שהדרך לחלוק הלבן אינה קצרה. אולם אם תשאלו את הרבים שחיידק הרפואה זורם בדמם, תחושת השליחות והגאווה במקצוע הרפואה שווים את הכול.

מקורות ולקריאה נוספת:
קבלת רשיון לעסוק ברפואה בישראל – ההסתדרות הרפואית בישראל
בעלי רשיון במקצוע – משרד הבריאות
רישיון לבוגרים מחו"ל שעבדו במקצוע – משרד הבריאות