מרכז רפואי לבריאות הנפש אברבנאל
מרכז רפואי לבריאות הנפש באר-שבע
החל במאה השש-עשרה, הבחינו באנשים אשר התנהגותם היתה מוזרה, לא תואמת לנורמות, ולעיתים גם מפחידה בשונותה. החברה חיפשה דרך להרחיק אנשים אלה מתוכה, ובנתה עבורם "בתי מחסה"- איזורים סגורים, בהם נכבלו חולי הנפש בשלשלאות, וחיו ללא טיפול, בתנאים קשים של לכלוך ומחלות. החולים הוצגו לראווה כחיות בקרקס, ואולצו לקבץ נדבות למחייתם. אם כללו בתי המחסה טיפול כלשהו, הרי שדובר בטיפולים כפויים של הרעבה, הקזת דם ובליעת סמים שונים. המטרה היתה להפחיד את המטופלים על מנת ש"יבחרו" לא להתנהג כמשוגעים, או להוציא מגופם "חומרים" אשר גרמו לשגעון.
השינוי בגישה, שהניח את הבסיס לבתי החולים הפסיכיטארים של היום, נעשה בסוף המאה השמונה עשרה על ידי פיליפ פינל הצרפתי. פינל ערך ניסוי בו שיפר את התנאים באחד מבתי המחסה, והעניק למטופלים יחס אנושי, נעים ושלו. להפתעת כולם, השינוי הביא לשיפור במצבם של החולים. השינוי המשמעותי ביותר בתקופה זו, היתה ההכרה בכך שהחוסים במוסדות הם אנשים חולים (ולא עבריינים או עניים), שיש לטפל בהם ולא להעניש אותם.
בתי החולים הפסיכיאטריים היום הם באמת בתי חולים שיעודם לטפל בחולי נפש הסובלים ממגוון רחב של מחלות. רב האנשים הסובלים ממחלות נפשיות, יכולים להיות מטופלים בקהילה (כלומר, לקבל טיפול בביתם או באיזור מגוריהם, ללא צורך באשפוז). אך כאשר המצב הנפשי מתדרדר, כאשר החולה אינו מסוגל לטפל בעצמו, אינו מסוגל לתפקד באופן עצמאי ברמה הבסיסית, או כאשר הוא מסוכן לעצמו או לסביבה- הוא זקוק לטיפול אינטנסיבי יותר, לפיקוח רפואי ולעזרה בתפקוד, ואז יש מקום לאשפזו בבית חולים פסיכיאטרי. אדם יכול לבקש להתאשפז בבית חולים פסיכיאטרי, להתאשפז בעקבות המלצה של מטפל בקהילה, ובמקרים מסויימים להיות מאושפז בכפייה בהחלטה של פסיכיאטר מחוזי (רק כאשר נקבע כי הוא מהווה סכנה לעצמו או לסביבה).
אנשי המקצוע בבתי חולים פסיכיאטרי
בבתי החולים הפסיכיאטרים עובדים אנשי מקצוע ממגוון המקצועות הטיפוליים. ראשית, מקבלים החולים (רובם ככולם) טיפול פסיכיאטרי. הפסיכיאטרים הם רופאים המומחים בבריאות הנפש, וביכולתם להתאים לחולים תרופות פסיכיאטריות שונות לויסות מצבם הרגשי או התנהגותם. לעיתים יש צורך בהתערבויות קיצוניות כגון ריסון (קשירה של מטופל שעשוי לפגוע בעצמו), או טיפול בחשמל (בדרך כלל אצל חולי דיכאון שאינם מגיבים לתרופות). בנוסף לטיפול התרופתי, מקבלים החולים טיפול פסיכותרפויתי הניתן על ידי פסיכולוגים, וכולל שיחות או התערבויות טיפוליות שונות. בנוסף, מעסיק בית החולים עובדים סוציאליים, מרפאים בעיסוק, מטפלים באומנות ובדרמה ועוד אנשי מקצוע שמטרתם לאפשר טיפול מקיף ומערכתי בחולים.
מחלקות בית החולים
כאמור, לא כל אדם שלוקה בהפרעה נפשית זקוק לאשפוז בבית חולים פסיכיאטרי. כמובן, שגם לא כל מי שמגיע לאשפוז בבית החולים זקוק לאותה רמה של השגחה וטיפול. לכן בתי החולים מחולקים למחלקות שונות על מנת לענות על הצרכים של המטופלים. בתי החולים הפסיכיאטרים השונים מגדירים באופן שונה במקצת את אופיין של המחלקות השונות בתוכן, ולא בכל בתי החולים קיימות כל המחלקות. עם זאת, להלן המחלקות הנפוצות בבתי חולים פסיכיאטריים:
- מחלקות סגורות: החולים הזקוקים להשגחה צמודה ולטיפול אינטנסיבי ביותר, מאושפזים במחלקות סגורות, כלומר מחלקות בהן תנועת החולים מוגבלת לאיזור המחלקה, והם אינם רשאים לצאת ממנה ללא ליווי.
- מחלקות פתוחות: במחלקה הפתוחה, המטופלים מאושפזים בבית החולים, אך הם חופשיים לצאת מהמחלקה, לטייל ברחבי בית החולים ולהיות בפיקוח פחות צמוד.
- מחלקות נוער: ברב בתי החולים, מאושפזים בני נוער בנפרד מהמבוגרים (עד גיל 18). בתוך מחלקת הנוער, קיימות תתי מחלקות פתוחות ותתי מחלקות סגורות, על פי צרכיהם של החוסים.
- אשפוז יום: בחלק מבתי החולים קיימות מחלקות בהן מגיעים המטופלים לבית החולים בבוקר וחוזרים לביתם בערב. חולים אלה זקוקים לטיפול אינטנסיבי והשגחה, אך הם מסוגלים לתפקד בביתם ברמה מסויימת, אינם מהווים סכנה לעצמם, ולכן לא חייבים להשאר כל הזמן בבית החולים.
- מחלקת חולים כרוניים: בבתי החולים הפסיכיאטריים ישנם מטופלים המאושפזים במשך שנים ארוכות, ונחשבים לחולים כרוניים. מטרת המחלקות לחולים כרוניים היא לבצע ניסיונות שיקום לחולים, אשר יאפשרו ללוותם מחוץ לבית החולים.
יש לציין, שבארץ קיימים בתי חולים פסיכיאטריים, וכן ישנן מחלקות פסיכיאטריות בתוך בתי החולים הכלליים הגדולים. בחלק מהמחלקות הפסיכיאטריות, קיימות מחלקות פסיכיאטריות שונות, כפי שתואר, אך הן קטנות יותר מאלה הקיימות בבתי החולים הפסיכיאטריים.